תפיסת האמנות ביהדות
יוסי בלישה
מפקח כולל במחוז צפון
בנושא עמדת היהדות כלפי האמנות קיימות גישות
סותרות: מחד גיסא היהדות אסרה את האמנות וראתה בה עבירה על הלאו השני שבעשרת
הדיברות. אך מאידך גיסא אנו מוצאים יצירות אמנותיות-יהודיות שתפסו מקום חשוב
ומרכזי בחיי היהודי שומר המצוות.
אחת
הדוגמאות המאלפות הם הציורים בבית הכנסת בדורא אירופוס. בית כנסת זה נבנה במאה
השלישית באיזור נהר פרת, בתקופת הפריחה של היהדות התלמודית. על קירות הבנין ניתן
למצוא גם דמות דיוקנו של אדם לצד ציורים בעלי ערך אמנותי רב. כמו-כן, נמצאו אביזרים
ועליהם איורים נפלאים המעידים על פריחה בלתי רגילה של היצירה האמנותית, תוך הקפדה
על ההלכה. אחת העובדות המאלפות היא שנמצאו מוצרים רבים מגולפים ומקושטים העשויים
מאבן. לדעת החוקרים
עובדה זו מוכיחה בעליל שאמנים אלו הקפידו על דיני טומאה וטהרת כלים, שהרי כלי האבן
אינם מקבלים טומאה בניגוד לכלי חרס שתקנתו היא שבירתו. עובדה זו מוכיחה שההלכה
והביטוי האמנותי - מעשה ידי אדם הלכו שלובי זרוע.
נראה
שסתירה זו מקורה בהעדר אבחנה בין שתי תפיסות באמנות:
א.
התפיסה האחת מקורה בעולם
היווני. האמנות היוונית נתפסה כשגב היופי והוענק לה מעמד של ערך עליון.
היהדות המאמינה התנגדה נמרצות לתפיסה זו, שללה אותה מכל וכל ואף ראתה ביופי זה
כגובל בעבודה זרה.
ב.
בעולמה
התיאוצנטרי של היהדות אין מקום לשום ערך עליון מלבד המלך העליון קונה שמים וארץ,
מקור הטוב המוחלט.
אין מעמד ליפה כערך עצמאי. היפה נתפס בזריקת שעבוד הדוקה לקדוש ולנשגב. הוא מפארו
ומאדירו.
דוגמאות
לתפיסה זו נמצאות לרוב במקרא, בחז"ל ובהגות לדורותיה. נביא אחדות לאישושה:
1. האיש שבידו מופקדות כל המלאכות הקשורות במשכן במדבר הוא
בצלאל. השם "בצלאל" אינו מקרי. הוא מלמד שכל מעשי ידיו יוערכו מזוית ראייה
שהנה מעבר לחפץ שנוצר. זוית שהיא "בצל האל", זוית המתמשכת עד האין סוף
ברוך הוא, תוך הרחקת כל מחשבה של עבודה זרה, שהרי כל מה שאינו בצל האל הוא בצל
זולתו. אין יצירת מופת העומדת בזכות עצמה. האומן אינו אל יוצר שעליו מתמקדים
המבטים, אלא מישהו העומד בצל האל. הוא היוצר את היפה שיעמוד בזיקת שעבוד לקדוש,
לנשגב.
2. ...זה אלי ואנוהו - התנאה לפניו במצוות: עשה לפניו סוכה
נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, וציצית נאה, וספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה,
בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין (בבלי שבת קל"ג ע"ב).
3. הביטויים: "טוב", "נאה"
ו"יפה" הם ביטויים נרדפים. לדוגמא:
·
"והנערה יפת תואר
וטובת מראה..." (אסתר ב' ז')
·
"יפה את רעייתי
כתרצה נאוה כירושלים..." (שה"ש ו', ד'). ועוד כהנה לרוב.
המילה "טוב" מופיעה פעמים בפרקי הבריאה.
בכל אחד מימי הבריאה נאמר: "וירא אלקים כי טוב" אך ביום השישי נאמר:
"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" (בראשית א', ל"א). הדגש
בפסוק זה מושם על המלית "כל" ומשמעו, שכל הפרטים שנבראו במהלך השבוע
התלכדו לכדי שלמות הרמונית בעלת אחדות שבריבוי וכדברי מ.ד. קסוטו:
"ראה שלא רק הפרטים כשלעצמם היו טובים אלא שכל
אחד מהם היה מתאים ליתר הפרטים ולפיכך הכלל לא היה רק טוב סתם, אלא טוב מאוד, משל
למה הדבר דומה? לאמן שגמר יצירתו וצעד צעדים אחדים לאחור, מביט בה ומשתעשע בה,
מכיוון שיצאה מתחת ידו מתוקנת בפרטיה ובכללותה".
הבריאה-יצירה, המונומנטלית הזו, הושלמה ביום שישי
והיתה חסרה את המימד הקדושתי, שהוענק לה ביום השבת, שבו "יתחדש בגופות כח
בתולדות ובנשמות יתרון השכל... והנה השבת נתנה להבין מעשי ה' ולהגות בתורתו וככה
כתוב: "כי שמחתני ה' בפעליך". כל השבוע אדם מתעסק בצרכיו והנה זה היום
ראוי להתבודד ולשבות בעבור כבוד ה'...".
ב. לעומת
אסכולה זו, אנו מוצאים מקורות אחרים בחז"ל ובהגות שאחריהם, שמהם ניתן להסיק,
שהיפה שייך גם לספירה האנושית. ליפה ולאמנותי יש מעמד עצמאי כביטוי לרוח האדם
בזיקותיה ההיסטוריות חברתיות ואידיאולוגיות למציאות על סתריה וסתירותיה.
אחד מביטויי צלם האלקים שהוענק לאדם הנברא ע"י
בוראו היא יכולתו לכבוש את היקום לצורך יצירה, לצורך עיצובו מחדש בחינת שותף למעשה
בראשית.
האדם הוא אישיות פרסונאלית, העומד לפני אלקים
פרסונאלי. האדם
הנברא חש בקרבת בוראו, המשגיח עליו, מנחה אותו, מדריכו ומתגמלו. בצוק עתותיו יצעק
אל אלקיו "אבינו מלכנו", וזה ישמע צעקתו ויענה לסבלותיו.
עם זאת אין היחס שבין הבורא לנברא כיחס הרבון
לוואסלו. יחס השניים מבוסס על שותפות, קרבה ואינטימיות ("רק אתכם
ידעתי..." עמוס ג').
האדם נתפס כבן ברית בעל חירות רוח ויוזמה אנושית, המושתתת על אמונה בכוחו המעצב,
היוצר, ולא על צייתנות פסיבית גרידא. יש מקום לפיתוח תבונתו של האדם. הקב"ה
כביכול צמצם
את עצמו כדי להותיר ליציר כפיו - האדם "מרווח מחיה" לביטויו
היצירתי-אמנותי המשלים מחד את הבריאה, אך מאידך מוטבע בחותם אישיותו וחד פעמיותו
של הסובייקט האנושי - השותף למעשי בראשית. נדגים להלן את דברינו בעזרת מובאות
אחדות:
1. "...וביום השמיני ימול בשר ערלתו... מעשה ששאל
טורנוסרופוס את רבי עקיבא: איזו מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו
של בשר ודם נאים... הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות, אמר לו אלו מעשה
הקב"ה ואלו מעשה ידי אדם, אין אלו נאים יותר?" (תנחומא, תזריע, ה').
2. "דאמר רבי יצחק סגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני
נביאים מתנבאים בסגנון אחד..." (בבלי סנהדרין פ"ט ע"א).
פירושו של דבר, שיש הבחנה בין תוכן הנבואה לבין
לבושה הסגנוני-לשוני שהיה מסור לנביא ויוצא מתהומות נפשו. הנביא אינו רק צינור
לנבואה אלא הוא מצרף ממהותו האנושית הסגולית לדברי אלקים חיים וכך נוצרת מזיגה בין
האלקי לבין האנושי המחוסר מעט ממנו.
3.
"הקב"ה כשברא את עולמו הניח מקום ליצור ידיו - האדם
להשתתף ביצירתו, כאילו פגם הבורא את ההוייה כדי שבשר ודם ימלא את פגימותיה וישכללה...
האדם חייב לעמוד על משמר ההוייה הזכה והטהורה, להשלים את ה"פגם" שבמעשי
בראשית... היצור מצווה להשתתף עם היוצר בחידוש מעשה בראשית, יצירה גמורה ושלמה.
זוהי שאיפת השאיפות של כנסת ישראל..." (הרי"ד סולובייציק, איש ההלכה
גלוי ונסתר, עמ' 11).
אדון הכל הגביל כביכול את חירותו כדי לאפשר התפתחות
אנושית מתוך חירות בכך העלה את האדם למעמד "זולת" - שותף למעשה בראשית.
האדם מטייל בנוף יפה וחש בחן הטבעי שלו. הוא נהנה
מהנעימות והצחות של האויר, מהבוהק ומהעליצות הסגנונית של הצבעים, מפכפוך עדין של
נחל ומניחוח הפרחים, כל אלה מעניקים לו הנאה מאוד מסוימת. אבל הנאה זו עדיין אינה
חויה אסתטית. ראשיתה של החויה האסתטית בתמורה פתאומית בנפש המתבונן. הוא מתבונן
בטבע בעיני אומן. הוא יוצר בעיני רוחו "תמונה" של הנוף, ומעצב
לאיכויותיה הקודמות צורה חדשה.
הטבע בעיני האמן איננו עולם של אובייקטים פיזיקליים
דוממים. הטבע בעיני האמן הוא עולם של צורות נעות וחיות, עולם של צבעים וצללים, של
קצבים ומנגינות, של קווים וקווי מיתאר. האמן מעבד את הכל ומעניק לחומר הסטטי גוון
חדש ומשמעות חדשה. המצבים הסבילים נהפכים לאנרגיות אקטיביות. יצירה זו היא פרי רוחו
ודמיונו של האדם היוצר. היא חויה אסתטית, אישית, פרטית שכולה יש מיש, יש אנושי
היונק מיש אלקי
בעל ערך עצמי, שאינו בהכרח קשור בזיקת שעבוד לשום דבר בעולם. האופי הזה של החויה
האסתטית הוא שמגדיר את תפקיד האמנות בתרבות האנושית ועושה אותה ליסוד מהותי וחיוני
במערכת החינוך. האמנות היא דרך אל החירות, תהליך שחרור הרוח האנושית שהיא ממטרות
היסוד של החינוך.